חוויית התנועה היא חוויה שזוכה ללא מעט השמצות בהקשר לתינוקות. שתקום אמא אחת שלא שמעה את המשפט המפורסם: “אל תרגילי אותו לתנועה”. גם אני. מזל שאני מכירה את נפלאותיה.

חוויית התנועה היא חוויה שזוכה ללא מעט השמצות בהקשר לתינוקות. שתקום אמא אחת שלא שמעה את המשפט המפורסם: “אל תרגילי אותו לתנועה”. גם אני. מזל שאני מכירה את נפלאותיה.

כשהייתי בהריון עם גיל אמרתי לבעלי: “אתה תראה, תהיה לה מערכת שיווי משקל מצוינת, טונוס שרירים מאוזן וא-סימטריה קלה”. צדקתי לגבי שלושתם. על איך ידעתי שתהיה לה א-סימטריה קלה אשאיר לפעם אחרת. איך ידעתי שתהיה לה מערכת שיווי משקל מצוינת וטונוס מאוזן? בעיקר בגלל האירובי!

כן, מעבר לעובדה שהעבודה שלי היא פיזית והייתי צריכה לתפעל שני ילדים, גיל גם זכתה לחוות 3 שיעורי אירובי (מדהימים!) בכל שבוע. מי שמכיר אותי באופן אישי יודע שאני מכורה לאירובי, ובזמן ההיריון כמובן שקפצתי פחות ושמרתי על הדופק, אבל זה עשה לי כ”כ טוב מבחינה פיזית ונפשית שלא יכולתי ולא חשבתי בכלל לוותר. בהחלט הייתי מודעת לשלל היתרונות של פעילות גופנית בזמן ההיריון עבור האישה ההרה.

למי זה עוד עשה טוב? לגיל. בסה”כ במהלך ההיריון היא קיבלה כעוברית מ-ל-א תנועה. אותה תנועה, יחד עם חוויות של מגע שבאו בעקבותיה (מגע עם דפנות הרחם) גרמו למערכת שיווי המשקל שלה להתפתח בצורה איכותית ולטונוס השרירים שלה להגיע לכדי איזון. אני ידעתי שאלו תנאים שיסייעו לה בבוא העת להתפתחות וכך למעשה יצרתי עבורה נקודת פתיחה טובה לחיים.

כמובן שכמעט כל סוג של פעילות גופנית שהייתי עושה היה יכול להוביל אותה לאותו מצב פחות או יותר. מה שחשוב זה לזוז!

היום, כשהיא “בחוץ”, גיל כמובן ממשיכה לקבל ממני תנועה.

לפעמים זה בגלל שהיא לא רגועה או בוכה ואז אני בוחרת להרגיע אותה על ידי תנועה כשהיא אצלי בידיים (או במנשא/פוף/ערסל) מתוך ההבנה שהתנועה מהווה צורך הישרדותי עבורה. כמו כל תינוק כך היא היתה רגילה להירגע כשהיתה בבטן וסביר להניח שזה גם מה שירגיע אותה עכשיו.

לפעמים גיל זוכה לחוויה של תנועה גם אם היא נינוחה ורגועה. זאת מתוך ההבנה שהתנועה מהווה גם צורך התפתחותי עבורה. אני רוצה להמשיך ולגרות לה את מערכת שיווי המשקל, אני רוצה להמשיך ולשמור על טונוס מאוזן, ואני רוצה ליצור מצב שהיא כל כך תהנה מהחוויה הזאת שכאשר אניח אותה בחזרה על המזרן פעילות, היא תנסה לייצר תנועה עבור עצמה בעצמה. כלומר, תרים את הראש, תתהפך וכו’.

אז לפחות פעמיים ביום אני לוקחת את גיל על הידיים, מעבירה את הטלוויזיה לMTV ואנחנו עושות לנו מסיבה קטנה! לפעמים עם ריהאנה, לפעמים ביונסה ואפילו יצא לנו לרקוד לצלילי “וואן דיירקשן”… בהתחלה הייתי מחזיקה אותה בעיקר בתנוחת הערסול ובמשך הזמן שילבתי תנוחות נשיאה נוספות (תנוחה אנכית, נמר על עץ, ערסול קידמי). התנועה שלי יחד עם התחלופה של תנוחות הנשיאה יוצרת גירוי עוד יותר משמעותי למערכת שיווי המשקל.

דרך אגב, גם אם אני לוקחת אותה על הידיים בגלל שהיא לא רגועה, גם אז יכול להיות שאבחר לעשות זאת בליווי מוזיקה וזאת תהיה מוזיקה “רגילה”. מכמה סיבות – לרוב המקצב של אותה מוזיקה הוא מונוטוני ולכן עשוי להרגיע אותה (כמו דפיקות הלב ושאר הקולות שהיא הכירה ברחם); זה מרגיע אותי ומוריד את מפלס הלחץ שלי מהבכי וכך אני נותנת לה מענה יותר טוב; ולבסוף – כי זה עוזר לי לקחת את הבאסה בסבבה…

במקרה הזה אני למעשה תופסת שתי ציפורים במכה אחת: גיל לאט לאט נרגעת ובמקביל גם חווה חוויה שחשובה להתפתחות המוטורית-חושית שלה.

אז לא, אני לא חוששת שהיא “תתרגל לתנועה”. אני יודעת שאם בחודשים הראשונים לחייה היא תחווה באמצעותי מספיק חוויות של תנועה, יהיו לה כאלו יכולות מוטוריות-חושיות שבהמשך היא לא תזדקק יותר לתנועה שלי. היא תעשה אותה לבד!

גיל מקבלת תנועה בפנים

גיל מקבלת תנועה בחוץ (הצילום באדיבותה של אחותה הגדולה, ומכאן איכותו…)