כמה ימים אחרי שהגדול-בינוני נולד בעלי אמר לי: “את מדריכה להתפתחות תינוקות, למה את לא עושה איתו אף תרגיל?”, “אני עושה איתו המון” עניתי “ודרך אגב – גם אתה!” עם גיל הוא כבר לא שאל, הוא כבר מכיר את שיטת הרכבת…

כמה ימים אחרי שהגדול-בינוני נולד בעלי אמר לי: “את מדריכה להתפתחות תינוקות, למה את לא עושה איתו אף תרגיל?”, “אני עושה איתו המון” עניתי “ודרך אגב – גם אתה!” עם גיל הוא כבר לא שאל, הוא כבר מכיר את שיטת הרכבת…

האימהות בסדנאות שלי יודעות שמעבר לתרגילים כאלו ואחרים בכל שלב התפתחותי, אני מאד מאמינה בהתנהלות יומיומית איכותית עם התינוק. כזאת שיכולה אפילו לחסוך מאיתנו את הצורך בתרגילים ועדיין להבטיח התפתחות איכותית ותקינה.

הדבר נכון על אחת כמה וכמה כשמדובר בימים והשבועות הראשונים.

הרי מה גיל צריכה בשבועות הראשונים?

מבחינה הישרדותית, היא צריכה להסתגל בהדרגה לעולם החדש תוך כדי חוויות של תנועה ומגע, תנוחות מוכרות ולקבל המון ביטחון.

מבחינה התפתחותית, היא צריכה לקבל נקודת פתיחה טובה לכל הרצף ההתפתחותי שהיא עומדת לממש – להכיר בהדרגה את הגוף שלה וגבולותיו, לפתח את מערכת שיווי המשקל, לשמור על סימטריה וכו’.

אז איך אני עושה את זה? פשוט מאד!

מכירים רכבת נכון? הדבר הזה שנוסע בנתיב מסוים ועובר במהלך היום בין מספר תחנות קבועות?

אז גיל היא רכבת! גם היא לפעמים “נוסעת” ונמצאת בתנועה, ולפעמים “עוצרת” וכך במהלך היום גם היא עוברת בין מספר תחנות קבועות.

למעשה היומיום של גיל מחולק לרגעים בהם היא חווה תנועה (בין אם זה “ביוזמתה” כי היא בוכה או נמצאת באי שקט ואני מרגיעה אותה כך, או בין אם זה ביוזמתי כי סתם בא לי לרקוד איתה, להחזיק אותה, כי יצאנו לטיול או כל סיבה אחרת), לבין רגעים שבהם היא נייחת ונמצאת במקום מסוים.

ממש כמו שהרכבת נוסעת ולעיתים עוברת על גשר, לצד כביש, בעיר, בשדה, גם גיל חווה כל פעם תנועה באופן שונה ובתנוחה שונה – מעבר לכך שאני משלבת תנועה על הידיים, תנועה במנשא בד ותנועה בערסל, אני גם מגוונת בין תנוחות שונות. על הידיים אני משתמשת בארבע תנוחות: ערסול (החשובה מכולן), תנוחה אנכית, “נמר על עץ”, וערסול קידמי, פעם על צד ימין ופעם על צד שמאל. במנשא אני משלבת בין ערסול לתנוחת “בטן אל בטן”.

       

על הידיים – ערסול, תנוחה אנכית, ערסול קידמי, נמר על עץ – על ימין ועל שמאל

במנשא בד – ערסול ובטן אל בטן

מעורסלת בערסל

ממש כמו שהרכבת עוצרת בכל פעם בתחנה אחרת, כך גם גיל עוברת לה בין תחנות שונות: היא שוכבת על מזרן הפעילות, עוברת לפוף, לעגלה וחוזר חלילה. בלילה היא גם מגיעה כמובן למיטה.

ממש כמו שהאנשים שעולים ויורדים לרכבת משנים את צביונה כל פעם, גם בתחנות עצמן אני מגוונת ומשנה את “צביונה” של גיל – פעם היא שוכבת על הבטן, פעם על הגב, פעם על צד ימין ופעם על צד שמאל.

תחנה מס’ 1 – מזרן פעילות – על הבטן, על הגב, על צד ימין, על צד שמאל

תחנה מס’ 2 – עגלה – על הבטן, על הגב (אין לי תמונה על הצד, אבל צ’יפרתי בחיוך ובאח גדול-בינוני)

תחנה מס’ 3 – פוף – מעורסלת על הגב, על הצד (והופעת אורח של הבת דודה מעניקה מגע עמוק)

בניגוד לרכבת גיל גם ישנה במהלך היום… אז כל אלו מתבצעים גם בערות וגם בשינה.

אני ממש מנהלת מעין יומן בראש שלי. בכל פעם אני חושבת איך ואיפה היא שכבה בפעם הקודמת ובוחרת איך ואיפה להשכיב אותה עכשיו, איך היא קיבלה תנועה בפעם הקודמת ואיך החזקתי אותה ובוחרת איך להעניק לה תנועה עכשיו ובאיזו תנוחה לשאת אותה.

בגדול, אני מנסה למנן בין המנחים וה”תחנות”, אבל בגלל שמדובר בשבועות הראשונים אני נותנת דגש לכל אותם מצבים בהם היא תהיה במנח יחסית כפוף (כמו שכיבה על הבטן, על הצד, ערסול בידיים/במנשא/בפוף/בערסל), זאת בין השאר כדי להתאים את המנח למבנה הכפוף של השלד בשבועות הראשונים, להזכיר לה קצת את התנוחה העוברית ולסנן לה גירויים חיצוניים בכדי למנוע בהלה מיותרת.

בסופו של דבר, גיל חווה במהלך היום גם וגם וגם: גם תנועה וגם לא, גם על הידיים וגם לבד, גם מנשא וגם עגלה וגם פוף וגם מזרן, גם ערסול וגם על הכתף, גם על הבטן וגם על הגב וגם על הצד, גם ימין וגם שמאל…
וכך, בלי הרבה מאמץ מצידי, היא מקבלת את כל מה שהיא צריכה – מבחינה הישרדותית, מוטורית, חושית ואפילו התנהגותית.

ממש טיפול 10,000!

כמו כל רכבת טיפוסית…