הגדול-בינוני שאל אותי למה גיל בוכה. שאלתי אותו למה הוא מדבר. “כי אני רוצה להגיד משהו” ענה. “אז גם היא רוצה!” עניתי אני. על הבכי של גיל, איך אני כמעט תמיד יודעת מה היא רוצה להגיד, אבל תמיד נותנת לה את המענה המדויק ביותר.

הגדול-בינוני שאל אותי למה גיל בוכה. שאלתי אותו למה הוא מדבר. “כי אני רוצה להגיד משהו” ענה. “אז גם היא רוצה!” עניתי אני. על הבכי של גיל, איך אני כמעט תמיד יודעת מה היא רוצה להגיד, אבל תמיד נותנת לה את המענה המדויק ביותר.

בזמן הלידה, אחד הדברים לו אנחנו הכי מצפות הוא לשמוע את בכיו של התינוק. למעשה, עוד לפני שאנחנו מרגישות אותו או אפילו רואות אותו, אנחנו שומעות אותו. בזמן הלידה שלי, מי השפיר היו מקוניאליים (מים שנמהלה בהם צואה של העובר), ולכן לא יכלו להניח את גיל עליי אלא מיד קראו לרופא ילדים שבדק אותה בחדר הלידה. כתוצאה מכך בדקות הראשונות לא הרגשתי אותה, גם לא ממש ראיתי אותה חוץ ממבט חטוף מיד אחרי הלידה, אבל מה שהרגיע אותי ועשה לי טוב היה עצם העובדה ששמעתי אותה. היא בכתה.

הבכי הזה כמובן מלווה אותנו מאז. אני לא יכולה להגיד שהוא עדיין מרגיע אותי או עושה לי טוב, אבל הוא בוודאי לא מלחיץ אותי. למה? כי קודם כל הבכי הוא סוג של תקשורת מבחינתה, היא מדברת. שנית, אני יודעת מאיפה הוא בא, ובגדול- אני תמיד יודעת למה היא בוכה.

ה”בגדול” הזה הוא בהלה. תשעה חודשים היא היתה במקום מסוים ופתאום היא במקום אחר שונה לחלוטין. אז מבחינתה הכל חדש ולכן עד שהיא תתרגל לכל הדברים החדשים ותבין מי נגד מי, היא תגיב בבהלה במידה כזאת או אחרת. ואותה בהלה מובילה הרבה פעמים לבכי.

היא יכולה להיבהל מדלת שנסגרה, קרן אור שנכנסה פתאום לחדר, או מהגדולה שלי שקופצת עליה בשמחה כשהיא חוזרת מבית הספר וצועקת בפעם המיליון: “יו אמא, איזו תינוקת חמודה יצאה לך!”

והיא יכולה להיבהל גם מעוד הרבה דברים אחרים  – כאב בטן, קקי או פיפי בחיתול, קר לה או חם לה, תנוחה לא נוחה, רעב… אבל –

עוד לפני שהיא בוכה מכאב בטן שפתאום מציק לה, היא תבכה רק מעצם העובדה שהיא בכלל מרגישה משהו שכואב לה. כי הרי ברחם שום דבר לא כאב לה.

עוד לפני שהיא בוכה מהצריבה הלא נעימה של הקקי והפיפי בחיתול, היא בוכה מעצם זה שהיא בכלל חווה חוויה לא נעימה. כי הרי ברחם הכל היה נעים.

ועוד לפני שהיא בוכה כי היא רעבה, היא בוכה מעצם העובדה שהיא בכלל הגיעה למין מצב מוזר כזה של רעב. כי הרי ברחם היא אף פעם לא הגיעה למצב של רעב, האוכל זרם אליה 24/7 מבלי בכלל לבקש.

לכן, אני תמיד יודעת למה היא בוכה. כי היא נבהלה ממשהו. ולכן אני גם תמיד אדע איך להרגיע אותה: באמצעות חוויות רחמיות ומוכרותזוכרות? –

תנועה שמזכירה לה את התנועה שהיא חוותה בבטן: הרי מתי היא היתה רגועה בבטן ובקושי הרגשתי אותה? כשהייתי בתנועה – העברתי סדנאות, עשיתי שיעור אירובי… ומתי ממש הרגשתי אותה? כשישבתי, כשנחתי. כן, זה קורה מדי פעם…

אני נותנת לה תנועה תוך החזקה על הידיים או במנשא בד ותנועה מהרגליים, או בישיבה על כדור פיזיו’. אני גם משתמשת לעיתים בערסל לתינוקות או בתנועה בתוך הפוף.

  • מגע עמוק ונוכח של טפיחות, שפשופים ומעיכות: כאילו מבלי להגיד כלום אני אומרת לה – “אל תדאגי, הכל בסדר, אמא פה!”

את המגע אני יכולה לתת כשהיא עליי תוך כדי תנועה, אבל לפעמים גם בלי תנועה – כשאני יושבת או שוכבת, כשהיא שוכבת על המזרן או בפוף. כשאני משתמשת במנשא בד או בפוף, המגע העמוק כבר “בילד אין” בגלל תחושת העיטוף ששניהם מייצרים.

  • קול מונוטוני מלא ביטחון: אני תמיד אומרת שאפשר לתת כבוד לסבתות עם ה”אהההה…” המוכר והטוב, אבל אני באופן אישי אוהבת להמציא כל מיני מילים אחרות המבוססות על אותו “לחן” – “אההה… גיל גיל גול, אההה… ג’יל ג’יל ג’ול…” ככה לגוון מדי פעם.

גם את הקול אני לפעמים משלבת תוך כדי תנועה או מגע או שניהם יחד. אבל לפעמים אני פשוט משתמשת רק בו. למשל, כשאני במטבח או בשירותים ולא יכולה לגשת אליה באותו הרגע או אפילו ברכב בזמן נהיגה. זה עובד!

  • והכי חשוב, אני נושמת! הרי למה שלא אנשום? אני יודעת בדיוק למה היא בוכה, אני מבינה את זה, לכן אני רגועה ולכן אני נושמת. מה גם שהדבר האחרון שגיל צריכה ברגעי מצוקה שכאלה הוא שמי שמחזיק אותה, יהיה גם הוא במצוקה…

כשהיא נרגעת או אפילו כמעט נרגעת אני ניגשת לטפל ב”מקור הבעיה” או יותר נכון “מקור הבהלה”: אני רואה שהחיתול רטוב – אני מחליפה; אני מרגישה שהבטן קשה – אני מוסיפה טכניקות שונות להקלה על כאבי בטן או גזים וכך הלאה.

ממש כפי שקורה כשהגדול-בינוני נופל פתאום בגן שעשועים והוא מגיע אליי עם פצע מדמם בברך. קודם כל, אני אחבק אותו ואגיד לו שהכל בסדר. דקה אחרי אשטוף לו את הפצע ואם צריך אשים לו פלסטר ואם ממש צריך גם ניסע למיון (כן, בנים…). אבל קודם כל ולפני הכל – ארגיע אותו. הוא חייב אותי ברגעים אלו והוא חייב אותי רגועה וכזאת שיודעת מה לעשות.

דרך אגב, אני כבר רגילה לשמוע הערות בסגנון: ”היא בוכה, היא בטח רעבה”. אז זהו שלא. גיל כמו רוב התינוקות בגילה אוכלת (יונקת) פחות או יותר כל 3 שעות ואני מקפידה על כך בין השאר לטובת התפתחות מערכת העיכול שלה, מניעת גזים וכאבי בטן ולטובת הרגלי סדר היום והשינה (גם שלה וגם שלי). בתור מי שמניקה, תאמינו לי שהדבר הכי פשוט עבורי ברגע שהיא בוכה הוא לשלוף ציצי ולתת לה לאכול ולא לקחת אותה על הידיים או לשבת לידה ולתת לה תנועה/מגע/קול.

אבל מה אני אעשה בזה? את המענה המדויק סביר להניח שהיא לא תקבל (תארו לעצמכם שהיא בוכה בגלל רעש מסויים שהבהיל אותה, או מתנוחה לא נוחה ואני נותנת לה לאכול… נשמע הגיוני? לא ממש…), ואם אתנהל ככה כל הזמן סביר להניח שמהר מאד תיווצר לה התניה של בכי=אוכל, ואז גם בפעם הבאה שהיא תבכה בגלל כל דבר שהוא שאינו רעב היא תצפה לקבל אוכל. ומפה הדרך לבלגן שלם בהתנהלות היומיומית ובמערכת העיכול היא מאד קצרה…

לכן, רק אם נתתי לה תנועה או מגע או קול או את חבילת הספא האולטימטיבית: שלושתם ביחד, והיא עדיין לא נרגעה – אז אדע בוודאות שהיא רעבה. כי דבר נוסף שאני יודעת הוא – תינוק רעב לעולם לא יפסיק לבכות! אז לפעמים עוברות פחות משלוש שעות בין האכלה להאכלה, ושום דבר לא עוזר והיא באמת לא נרגעת, אז אני מניקה אותה. אבל, וזה אבל גדול –  אז אני יודעת בוודאות שהיא אכן רעבה, ויותר מזה, נתתי לה את המענה המדויק ביותר. ואין כייף יותר גדול מזה! לדעת שהבנו אחת את השנייה. בכמה דקות שניסיתי להרגיע אותה ולא הצלחתי לא קרה כלום, הילדה לא ירדה בשום אחוזון. אם כבר, היא קיבלה חוויות שחשובות לה להתפתחות המוטורית-חושית (ועל זה אני ארחיב בפוסט נפרד).

אגלה לכן סוד, בעצם שניים – הראשון הוא שכשהגדולה נולדה הייתי קצת נלחצת מהבכי שלה. אבל אז הבנתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה. לו לה ולא לי. ולכן אמרתי לעצמי Fake it until you’ll make it! פשוט עשיתי “בכאילו”. בפנים הלב דפק שעות נוספות, אבל בחוץ היא הרגישה שאמא נושמת, אוחזת אותה כמו שצריך, משרה עליה ביטחון והיא נרגעה.

הסוד השני הוא שהרבה פעמים אני לא מצליחה לעלות על סיבת הבהלה. כן! גיל בוכה, אני מרגיעה אותה, אבל אין לי מושג למה היא בכתה ומה הבהיל אותה. החיתול נקי, הבטן רכה, והיא אכלה רק לפני שעה. תכל’ס, מה זה משנה לי לדעת למה בדיוק היא בכתה? למה אני צריכה להתעסק ולחפור בזה? זה הרי סתם יתסכל אותי. אז אני לא יודעת בדיוק למה היא בכתה! זה בסדר, העיקר שהצלחתי להרגיע אותה.

לסיום, כן, זה מבאס שהיא מתחילה לבכות (מה גם שבד”כ זה קורה כמובן כשאני סוף סוף מתיישבת לאכול או כשאני מנסה לכתוב את הבלוג הזה), אבל זאת תקשורת! אין יותר כייף מלנהל את הדו-שיח הזה עם תינוקת בת מספר ימים או שבועות. אני מבינה אותה, היא מקבלת את ה”שירותים” שהיא צריכה ממני ואני לאט לאט מקבלת ממנה יותר חיוכים ופחות בכי. אבל שלא תבינו, אני לא רוצה שתפסיק לבכות. אם היא תפסיק לבכות לא יהיה לי עם מי לדבר…