פסח הגיע ואיתו כמובן ליל הסדר. אולי אני חריגה, אבל אני מאד אוהבת את ליל הסדר – המפגש המשפחתי, הצחוקים תוך כדי קריאת ההגדה, האוכל, הקינוחים… אני מצפה ויודעת שאני הולכת להנות מכל אלו. כן, גם עם תינוקת בת 7 חודשים.

פסח הגיע ואיתו כמובן ליל הסדר. אולי אני חריגה, אבל אני מאד אוהבת את ליל הסדר – המפגש המשפחתי, הצחוקים תוך כדי קריאת ההגדה, האוכל, הקינוחים… אני מצפה ויודעת שאני הולכת להנות מכל אלו. כן, גם עם תינוקת בת 7 חודשים.

השבוע כמה אימהות בסדנאות שלי אמרו שהן ממש מפחדות מליל הסדר.

“מפחדות?” שאלתי “ממה יש לפחד?”

אחת אמרה – “אני לא יודעת איך התינוק שלי יתנהג באותו זמן, הרבה אנשים, שעה מאוחרת, הוא בטח יהיה עצבני, יבכה”, השנייה אמרה – “זה יהרוס לו את השגרה שעבדתי כל כך קשה כדי ליצור אותה”, השלישית אמרה – “אני לא יודעת איך אני אתנהל איתו בבית שהוא לא שלנו. אין לו את המיטה שלו, הוא לא יצליח להירדם. אולי עדיף שנוותר השנה”.

הצעתי להן לחשוב ולדבר אחרת.

קוראי הבלוג הנאמנים כבר יודעים שאני נותנת חשיבות גדולה מאד לסמנטיקה. מבחינתי בחירת מילים יכולה ליצור הבדל של שמיים וארץ. “לפחד” זאת מילה מאד גדולה לדעתי. יש הרבה דברים שאני מפחדת מהם, אבל אני לא משתמשת במילה הזאת בכל הנוגע להתנהלות היומיומית שלי עם גיל וגם לא עם האחים הגדולים שלה.

אני בוחרת לוותר עליה.

ראשית, “פחד” היא מילה שיכולה לשתק. כמובן, שזה הדבר האחרון שגיל צריכה. לא משנה מה הסיטואציה היא צריכה אותי פעילה, מגיבה, דינמית ומכילה.

שנית, דברים שונים יכולים לקרות. לרוב לא אוכל לצפות אותם, אבל כפי שכתבתי לא פעם בעבר – העיקר שאדע מה לעשות בכל רגע ואתן לגיל את המענה המדויק ביותר.  תכל’ס, גם אני לא יודעת איך גיל תגיב בליל הסדר – האם היא תחייך כהרגלה או שלא, האם היא תהיה נינוחה ורגועה או שלא, האם היא תירדם או שלא. אני לא מפחדת, אני פשוט לא יודעת מה יהיה. זה הגיוני וזה בסדר ולכן, אני לא ממש מטרידה את עצמי מראש במחשבות האלו. חבל על האנרגיה.

שלישית, יש לי כמה סיבות טובות לא “לפחד”:

קודם כל, אני יודעת שעד היום עשיתי עבודה די טובה כדי להכין אותה למצבים שכאלה – הרבה אנשים, שעה מאוחרת, יציאה משגרה.

מגיל אפס העברתי אותה לכל דורש (ואם לא היה דורש, אני פשוט העברתי) כך שהיא פיתחה את חוש הסתגלנות שלה ולמדה להכיר ולהיות נינוחה גם אצל אנשים אחרים שהם לא אמא או אבא; יצרתי לה הרגלי סדר יום ושינה מאד ברורים שהיוו בסיס טוב ליציאות מהשגרה וגם לחזרה לשגרה למחרת; בהמשך לכך מהתחלה דאגתי להמשיך בשגרת חיינו המשפחתית שכוללת ארוחות שישי או שבת אצל סבא וסבתא ולפעמים גם אירועים מיוחדים בערבים כך שהיא למדה להירדם גם מחוץ לבית ולא במיטה שלה.

בנוסף, כמו שכתבתי בפרק “נוהל יציאות”, לא רק שאני לא מוותרת על כל היציאות והאירועים האלו, אלא שמבחינתי אירועים כאלו הם דווקא הזדמנות לנוח… הרבה אנשים שווה מבחינתי להרבה ידיים פנויות שיוכלו להחזיק אותה במקומי. כאמור, על הדרך כמובן שהיא נחשפת לעוד אנשים, פנים, ריחות, קולות, החזקות ועוד. התפתחותי ביותר!

בכלל, מכירים את המושג: wishful thinking? מחשבה יוצרת מציאות?

למה לי מראש לבוא בתחושה של פחד, של חשש? למה שאקבע מראש שהיא הולכת להיות עצבנית, לא תירדם ולא תיתן לי ליהנות מאווירה המשפחתית, האוכל והקינוחים?…

אם כבר מחשבה יוצרת מציאות, אז מבחינתי הולך להיות מעולה! היא הולכת להיות רגועה, נינוחה וחייכנית, היא תקבל כמובן שפע מחמאות ואני אתמוגג מהצד, בהדרגה היא תראה סימני עייפות, אבא שלי ייקח אותה לחדר השני וישכיב אותה לישון ב”לול הנכדים”, אנשים יתפעלו על איך היא נרדמה בקלות וישנה ברעש הזה, אני שוב אתמוגג, אשלח אותם לקרוא את הבלוג שלי כדי להבין איך היא כזאת, ואוכל ליהנות מהאוכל והקינוחים. או, הקינוחים…

כן, מבחינתי כרגע זה מה שהולך להיות!

אז למה לי לפחד?! להיפך, אני ממש מצפה לזה!

יקרה אחרת? נסתדר…

שיהיה חג שמח!

pastedGraphic.png

גיל חגיגית ומוכנה לחג