מספר ימים לאחר הכניסה לגן, גיל לא הרגישה טוב ומילדה נוחה ונינוחה הפכה לנודניקית וחסרת שקט. למה? מה עושים? ובכלל, איזה מבאס… הכל בסדר, והכל בשליטה! ואמא – אופטימית!

מספר ימים לאחר הכניסה לגן, גיל לא הרגישה טוב ומילדה נוחה ונינוחה הפכה לנודניקית וחסרת שקט. למה? מה עושים? ובכלל, איזה מבאס… הכל בסדר, והכל בשליטה! ואמא – אופטימית!

תהיתי כמה זמן זה ייקח. 10 ימים, שבועיים, 3 שבועות, אולי מישהו שם למעלה יצ’פר אותי ויתן לי חודש.

אבל לא. זה לקח 6 ימים.

6 ימים אחרי שגיל נכנסה לגן החום עלה, הצינון גבר והילדה לא כתמול שלשום.

הילדה הנינוחה שלי, החייכנית, שידעה להעסיק את עצמה כשצריך, שלמדה כבר להירדם לבד וישנה לילה שלם מגיל חודש וחצי – פתאום היא חסרת שקט, בוכה לפרקים, רוצה כל הזמן להיות על הידיים, קשה לה להירדם ובטח גם לישון, ואיזה לילה ואיזה שלם?…

אבל בסדר. אני הרי ידעתי שזה יגיע במוקדם או במאוחר – גם כשהיא התחילה לישון לילה שלם, וגם כשגיל 4 חודשים עבר חלק. ידעתי שזה יקרה ולאו דווקא בגלל שאני למודת ניסיון ויודעת מה קורה כשנכנסים לגן, או בגלל שהיא חווה עכשיו “משבר גיל 5 חודשים ושבוע”, אלא בגלל שככה זה, דברים קורים. וזה למעשה מה שנקרא בלת”מים.

ובלת”מים כשמם כן הם – הם לא מתוכננים. ובדרך כלל הם לא באים לנו טוב ודי מעצבנים.

ממש מעצבנים!

כי מעבר לכך שהילדה מסכנה וסובלת, ומעבר לכך שהייתי צריכה לבטל יום עבודה, פתאום חזרנו אחורה. אחרי שעבדתי כל כך קשה בשבועות הראשונים כדי להגיע למצב המיוחל והנוח, זה ממש לא מתאים לי עכשיו (בטח לא כשכבר חזרתי לעבודה ורצוי שאני אשן בלילה לפני שאני מעבירה כמה שיעורים וסדנאות ביום למחרת…).

אז דברים קורים. הפעם זה היה חום, אחרי שהוא ירד אני חושבת שזה היה שיניים, ואולי גם כאבה לה הבטן כי התחלתי לתת לה תמ”ל במקביל להנקה. אין לי מושג… כפי שכתבתי בעבר אני יודעת שלא תמיד אדע לשים את האצבע ולדעת בדיוק מה קורה, מה עובר עליה, ולמה היא פתאום מתנהגת אחרת. רק ההבנה הזאת כבר מהווה חצי נחמה והקלה מסוימת.

אני לא תמיד אדע מה הסיבה, אבל מה שחשוב הוא שאני אדע מה לעשות! שאני אדע לתת לה את מה שהיא באמת צריכה ממני, את המענה המדוייק. כי היא הרי נמצאת במצב לא נוח, אפילו מצוקה, והיא צריכה אותי. היא צריכה אותי כדי להישען עליי (תרתי משמע) וכדי שאני אעזור לה לצאת מהמצב הזה ולהוביל אותה חזרה לרוגע ולנינוחות. קצת דומה לשבועות הראשונים, נכון?

ואם זה דומה לשבועות הראשונים מה תכל’ס היא היתה צריכה ממני? כן, שוב הרבה חוויות מונוטוניות של תנועה, מגע וקול בטוחוכמובן – היא ממש היתה צריכה שאני אנשום… שאני לא אתבלבל, שכאילו אגיד לה ש”הכל בסדר”.

אז אחרי שבחודשים האחרונים פחת “זמן הידיים” הוא חזר ובגדול. גם הכדור פיזיו’ שקיבל קצת חופש לאחרונה חזר למשמרות תכופות. לחילופין השתמשתי במנשא בד או בפוף על מנת להקל על הידיים, הגב והברכיים שלי. שוב, לא פחדתי ולא חששתי “שהיא תתרגל”. כמו שהיא היתה צריכה את כל אלו בהתחלה כצורך הישרדותי, ידעתי שהיא צריכה אותם שוב. ידעתי שככל שהם יעזרו והיא תשוב למזג הנוח שלה וליכולות שלה, המינון שלהם יירד בחזרה.

פה גם נכנסה לתמונה כל “העבודה הקשה” שלי בשבועות הראשונים. היא הרי לא נזרקה לפח.

ראשית, מכיוון שבזכות אותה עבודה קשה ואותם הרגלים שיצרתי והקניתי לה יש לה לאן לחזור. הרי ההרגלים האלו כבר מושרשים אצלה מספיק טוב, ובזכות העובדה הזאת סביר להניח שיהיה לה קל לצלוח את “המשברון” הזה ולחזור אליהם – אל הנינוחות, הרוגע, הסדר, ההירדמות העצמאית והלילה השלם. בטוח יהיה לה יותר קל מאשר לא היו מושרשים כלל .

שנית, כי אני תמיד אומרת לאימהות בסדנאות שלי שחשוב לשמור על אופטימיות ו”אם משהו קרה פעם אחת – זה אומר שזה אפשרי!” ובמקרה הזה, הדברים קרו הרבה יותר מפעם אחת אז בטוח שזה אפשרי לחזור לשם. היא רק צריכה אותי כדי שאני אעזור לה בכך.

אז הימים היו יותר קשים, אבל היי, הייתי אופטימית! הקפדתי לשמור על ההרגלים הקיימים ולנסות בהדרגה לחזור לאלו שהשתבשו – סדר היום, טקס השינה, וגם ההאכלות ביום ובלילה, נותרו כסדרן. כל הזמן הזכרתי לעצמי שלא כל בכי מעיד בהכרח על רעב ואמנם עכשיו היא בוכה יותר אבל זה לא אומר שפתאום היא צריכה לאכול יותר, גם לא בלילה. אני הרי לא רוצה פתאום להשפיע לרעה על מערכת העיכול ועל מנגנון הרעב והשובע.

אמנם זה מאד (!!!) קשה לחזור להתעוררויות באמצע הלילה ולמענה בתנועה, מגע וקול, והפתרון הקל הוא לתת אוכל, במיוחד כשאני מניקה, אבל אני יודעת שזה לא באמת מה שהיא צריכה ממני באותם רגעים.

הפלא ופלא, הדברים עבדו! לאט לאט הכל חזר למסלולו.

כי לא התבלבלתי, ידעתי מה היא באמת צריכה ממני והענקתי לה אותו.

כי היה לה בסיס הרגלים טוב ממנו היא הגיעה ואליו היא גם יכלה לחזור.

וכי גיליתי נחישות, התמדה ואופטימיות!

הילדה שלי שוב נינוחה, רגועה, משחקת עם עצמה, נרדמת לבד, ישנה טוב, והכי חשוב – מחייכת!

עד לפעם הבאה…

pastedGraphic.png

החיוך חזר! וגם הלילה…