גיל נכנסת לגן וממש לא כיאה לאמא המשחררת שאני ועוד לילדה שלישית, לא פשוט לי. אז החלטתי, שאני "ענבל האמא" אפנה ל"ענבל המדריכה" לקצת תמיכה ומילות עידוד. זה אמנם נגמר בקצת דמעות של התרגשות, אבל זה ממש עזר. 

גיל נכנסת לגן וממש לא כיאה לאמא המשחררת שאני ועוד לילדה שלישית, לא פשוט לי. אז החלטתי, שאני "ענבל האמא" אפנה ל"ענבל המדריכה" לקצת תמיכה ומילות עידוד. זה אמנם נגמר בקצת דמעות של התרגשות, אבל זה ממש עזר. 

גיל נכנסת לגן.

שתיקה רועמת.

אחותה הגדולה נכנסה לגן כשהיתה בת 4 חודשים ואחיה כשהיה בן 5 חודשים. גם גיל תהיה בת 5 חודשים כשתיכנס. ולמרות שעברתי את זה כבר פעמיים באופן חלק יחסית, לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה דווקא עם השלישית. אני כבר חודשיים סופרת את הימים לאחור, מבכה על כל יום שעובר.

כן, אני. האמא ה”משחררת”. אני, שלאורך השנים תמכתי ועודדתי את כל האימהות שהרגישו בדיוק כך, תוך שאני פורטת בפניהן את כל היתרונות שיש בצעד הזה. אני, שאמרתי לכולן ש”אלו החיים האמיתיים” ורובינו לא יכולות להישאר לעד בחופשת הלידה.

אז החלטתי שגם אני, “ענבל האמא”, אפנה ל”ענבל המדריכה” לקצת תמיכה וקבלת מילות עידוד. מניסיון כמובן.

ענבל המדריכה:

“תקשיבי,

לפני 7 שנים (דרך אגב, בדיוק 7 שנים! 1.2.08) ביום הראשון בו הכנסתי את הגדולה לגן, נכנסתי לרכב בדרכי לעבודה וציפיתי מעצמי לבכות. לא בכיתי. כל היום היו לי רגשות אשם על כך שאין לי רגשות אשם… אני זוכרת שכל כך נהניתי מתחושת השחרור, מעצם העובדה שלבשתי בגדים “נורמליים” ונעלתי נעלי עקב (על מנת לסבר את האוזן – הייתי אז אדריכלית), מזה שחזרתי לעשות דברים נוספים מעבר להנקה, כביסה והחלפת חיתולים ומכך שהשיחות אותן ניהלתי עם אנשים לא נסובו סביב נושאים כמו צבע הקקי, מבצעים על בגדי תינוקות וסוגי מוצצים.

המנהל שלי דאז אמר לי: “את תראי, עד פסח תשכחי שהיית בחופשת לידה”. אמר וצדק. שכחתי עד פורים.

יתרון נוסף היה הגעגוע והפגישה מחדש בסוף כל יום. גם כשאני בעצמי אספתי אותה מהגן, וגם כשעבדתי עד שעות הערב המאוחרות ונפגשנו בבית לאחר שסבתא או אבא אספו אותה, הפגישה ביננו לאחר יום שלם היתה קסומה. הרגשתי שהמצברים מולאו מחדש ושיש לי שוב כוחות לשחק איתה, להרגיע, להאכיל, להחליף חיתול וכו’.

הגן בו בחרתי היה גן מדהים והרגשתי שאני משאירה אותה בידיים טובות ואוהבות.

מכיוון שהיא היתה רק בת 4 חודשים היה לה מאד קל להסתגל. סממני חרדת זרים או נטישה לא נראו עדיין, והאמת שבדיעבד (ויכול להיות שבגלל הכניסה לגן בגיל יחסית צעיר) הם לא הופיעו מעולם.

ולבסוף, זה אולי יגרום לי להישמע כמו קמפיין בחירות, אבל הדבר הכי חשוב הוא הביטחון. תחושת ביטחון. בארבעת החודשים הראשונים לחייה ועד הכניסה לגן, היא קיבלה ממני כל כך הרבה ביטחון, באופן ההתנהלות שלי איתה – בהחזקה הבטוחה, המגע הברור, הקול הבטוח והנשימה הסדירה. ידעתי שברגע ש”אשחרר” אותה היא תשתמש בביטחון הזה ותוכל להסתגל בקלות ולהרגיש בנוח בכל סיטואציה גם אם אני לא נמצאת שם באותו רגע. כשהיא נכנסה לגן, המשכתי להשרות עליה את הביטחון הזה גם בחיבוק הפרידה בבוקר וגם במהלך הזמן המשותף בסוף היום ובסופי שבוע.

חשוב שתזכרי שתכל’ס, זה קשה יותר לך מאשר לה. ורצוי שלא תראי לה את זה.

“Fake It Until You’ll Make  It” זוכרת? לנשום, לחייך וחיבוק גדול!”

ענבל האמא:

“תודה. ממך זה נשמע ממש פשוט.

אני יודעת שלגיל הולך להיות טוב.

בחרתי לה גן שנחשב מעולה. כבר כמה שנים אני שומעת עליו דברים טובים מהאימהות בסדנאות ובחוגים שלי, ואני מאד סומכת על דעתן ובחירתן. בכל זאת, הן בחרו בי.. pastedGraphic.png

אמנם אני כבר לא נועלת נעלי עקב לעבודה, אבל אני ממש אוהבת את העבודה שלי ושמחה לחזור אליה במתכונת הרגילה.

בתור עצמאית ובעלת עסק חזרתי לעבוד מיד עם סיום חופשת הלידה המקורית ובזמן שהדרכתי והנחיתי סדנאות וחוגים גיל נשארה עם סבתא וסבא, כך שאני מכירה כבר את תחושת הגעגוע והקסם שבפגישה מחדש.

אכן סביר להניח שמכיוון שמגיל אפס דאגתי שהיא תחווה הרבה פנים ואנשים ובמקביל דאגתי גם “להיעלם” לה מדי פעם, היא לא תיבהל למראה אנשים זרים או כשלא תראה אותי בסביבה.

ולבסוף – היא באמת קיבלה ממני המון ביטחון. מהרגע הראשון החזקתי אותה בצורה בטוחה, נגעתי בה במגע ברור ונוכח, דיברתי אליה בטון רגוע ונינוח, ונשמתי…

עם כל הביטחון הזה, אני יודעת שבגילה הצעיר היא מסוגלת להתמודד עם כל סיטואציה שהיא תפגוש בגן. מה זה להתמודד, לאכול אותה בלי מלח!

וכן, מה לעשות – אלו “החיים האמיתיים”…”

גיל-גול שלי, שיהיה לך המון הצלחה בדרכך החדשה. אני סומכת עלייך שתשתמשי בכל מה שנתתי לך עד כה ואמשיך לתת לך!

אוהבת, אמא.

(מזל שדפי האינטרנט חסינים בפני דמעות)

pastedGraphic_1.png

עד הכניסה לגן, גיל אוכלת אותי בלי מלח…