פרידה ממוצץ

נפרדנו כךגמילה נעימה ממוצץ 

השבוע הבת הקטנה שלי גיל בת השנתיים וחצי, נפרדה מהמוצץ.
היא לא נגמלה מהמוצץ, היא נפרדה ממנו.
למה לא נגמלה? כי היא מעולם לא היתה מכורה אליו.
מהרגע שהפגשתי בינהם, השימוש בו היה מושכל, ממונן, תואם גיל ותואם סיטואציה.

לא רק כדי ש"הגמילה" תהיה בסוף קלה, אלא כדי לתמוך בהתפתחות שלה – המוטורית, החושית, ההתנהגותית, השפתית, לבנות את תחושת המסוגלות והעצמאות שלה, לייצר לה יכולות שינה שלא תלויות בשום דבר חיצוני ולהימנע הרגלים מיותרים.

על כל אלו כתבתי גם בבלוג שלי – "הדרך שלנו".
אם את אמא לתינוק קטן, אני ממש ממליצה שתקראי קודם אותו: קישור לפרק בבלוג. 

אם הילד שלך בסביבות גיל שנה ומעלה תמשיכי לקרוא מכאן.

הצעתי לגיל את המוצץ רק בסביבות גיל 4-5 חודשים (גם את הסיבה לכך הסברתי אז בבלוג). כלומר 5 חודשים הסתדרנו בלעדיו, היא ואני. ברגעי הבכי, בהרדמויות ובשינה עצמה.
קחו בחשבון שהיא ישנה לילות שלמים מגיל חודש וחצי וכך גם החלה בהדרגה להירדם בעצמה.

ואז, כאמור בסביבות גיל 4-5 חודשים, המוצץ הצטרף.
כלומר דברים לא קרו בזכותו, הוא היה רק תוספת.
תוספת שעוזרת במקרי קצה, בלת"מים, כשאני לא יכולה טכנית להעניק לה תנועה/מגע/קול מונוטוני ולהרגיע אותה, כשפתאום חל איזשהו שינוי בחייה כמו כניסה לגן והיא היתה צריכה משהו מוכר.

במקרים כאלה היא קיבלה מוצץ וגם לקחה, אבל חיכיתי "עד יעבור זעם" ואז הוצאתי אותו באופן יזום (או שהנחיתי את מי שהיה איתה – סבתא, סבא, גננת –להוציא אותו כשהיא רגועה ונינוחה).
שוב – כדי שלא תתרגל מחד, וכדי שהשימוש לא יפגע בהיבטים התפתחותיים שונים.

ככל שהיא גדלה המינון המשיך:
במהלך היום לא עשיתי שימוש במוצץ. היא בכתה? חיבקתי אותה, הרמתי אותה, שרתי לה שיר. בכתה בגן? ביקשתי שיעשו את אותו הדבר ככל שהן יכולות. לשמחתי הגן המופלא בו היא נמצאת דבק מלכתחילה בגישה הזאת, ללא קשר אליי.

נסיעות באוטו – אין צורך במוצץ. את כבר מדברת, שרה. אני רוצה שתעשי זאת ללא הפרעה בפה. לעיתים רחוקות ושוב, במקרי קיצון, נתתי לה מוצץ גם באוטו כששום דבר אחר לא עזר. בשלב מסוים הרגשתי שגם באוטו כבר אין צורך במוצץ, אז גם מקרי הקיצון נפתרו בדרכי נועם – שירים, משחקים, דקלומים.

אני יודעת שזה נשמע משוגע, גם בעלי לא האמין לי בהתחלה, אבל תקשיבו טוב – לקראת גיל שנה וחצי התחלתי לצאת מהבית בלי מוצץ! כן! אפילו לא היה לי מוצץ בתיק! מצ'וגעת! pastedGraphic.png😜
היו רגעים ומקרים שגיל ביקשה מוצץ, מחוץ לבית, בתוך הבית, והדבר הכי קל הוא לשלוף אותו ולהיעזר בו, אבל ידעתי שכמה שניות של תשומת לב, מאמץ קטן מצידי, וגיל תתמודד עם הסיטואציה בדרך אחרת.

וכך מקרה אחר מקרה, התמודדות קטנה אחר התמודדות קטנה – גיל למדה להסתדר בלעדיו.

למוצץ נשאר רק תפקיד אחד – בשינה. מסיבה זו הוא גם נשאר פיזית במיטה לאורך כל היום, מה שעזר לשאר ההתנהלות (לגיל היה מאד ברור שנפגשים עם המוצץ במיטה בלבד).
אז התחלתי עם שנת הצהריים. באחד מסופי השבוע לקחתי את המוצץ מהמיטה ושמתי אותו על המדף בחדר. גיל נכנסה למיטה לשנת צהריים ונרדמה. אחרי אותו סופ"ש הגעתי לגן ושאלתי האם היא מבקשת את המוצץ לשנת הצהריים. אמרו לי שתכל'ס היא לא מבקשת. הן מפזרות את כל המוצצים של הילדים על המזרונים כשהן מכינות את החדר לשנת צהריים. ביקשתי מהן לעשות ניסיון ולא לשים לגיל מוצץ על המזרון. וכך הן עשו.
כשבאתי לקחת אותה מהגן, הן סיפרו לי שהכל עבר חלק. היא אפילו לא ביקשה או שאלה איפה המוצץ. המוצץ לא היה שם אז היא פשוט הניחה את הראש ונרדמה בלעדיו. (עוד הוכחה לכך שזה סה"כ ה-ר-ג-ל).

וכך נשארנו רק עם הלילה.
אז חיכיתי עוד חודשיים בערך. בינתיים נולדה לגיל בת דודה חדשה (לי, או בשמה השני –"האחיינית" – המוכרת לכל מי שעוקבת אחריי), ואחרי חודש וחצי עוד בן דוד – אלון.

התחלתי לייצר בכוונה מדי פעם שיח עם גיל על ההבדלים בין תינוקות לבין ילדים גדולים – מה תינוקות יכולים לעשות ומה ילדים גדולים בני שנתיים יכולים לעשות, באופן כללי בלי שום קשר למוצץ. "תינוק שוכב על הבטן, את כבר הולכת, קופצת ורצה", "תינוק בוכה, את כבר מדברת ושרה" וכו'. עד שהגענו ל"תינוק לוקח מוצץ, גם את צריכה מוצץ?" והיא ענתה לי – "לא, אני ילדה גדולה. אני כבר לא צריכה את המוצץ".

אז החלטנו *ביחד* לתת את כל המוצצים שלה לשני בני הדודים החדשים.
למי שאין בני דודים חדשים כמו לגיל, יכול למצוא תינוק אחר – אח קטן, שכן. לחילופין, עם שני הגדולים שלי הכנו חבילה של מוצצים ל"משאית המוצצים" שאוספת מוצצים מילדים גדולים ומחלקת אותם לתינוקות. הרעיון הוא אותו רעיון – המוצץ סיים את תפקידו אצלי ואני מעביר אותו הלאה לתינוק אחר שיעשה בו שימוש כמוני.

אז חיכינו שאבא יחזור מחו"ל, תיאמנו ששני בני הדודים יפגשו איתנו באותו סופ"ש והכנו ב*יחד* 2 קופסאות – אחת ללי ואחת לאלון.

העברת הבעלות בוצעה בהצלחה.

שימוש מושכל, תואם גיל, תואם סיטואציה, ומינון, מינון, מינון.
וכך נפרדנו בקלות ובפשטות מהמוצץ.

עוד על הנושא – 

בבלוג שלי:

ב"יומני האחיינית":