פיתוח עצמאות – כניסה לכיתה א

אפשרויות קטנות – פיתוח עצמאות מהרגע הראשון

  • נכתב כשהבת הבכורה שלי עלתה לכיתה א'. 

שנה חדשה מתחילה. אני יודעת שהרבה מכם מכניסים את הקטנטנים למסגרות חדשות – אם זה כניסה בפעם הראשונה למסגרת (משפחתון/גן), מעבר לקבוצה חדשה בגן, מעבר לגן עירייה…
הבת הבכורה שלי עולה לכיתה א'. אני כמובן מלאה בהתרגשות, אבל נטולת חששות. לגמרי!
למה? כי אני יודעת שהיא מוכנה! כבר 6 שנים שאני מכינה אותה לרגע הזה! כבר 6 שנים שיומיום היא עוברת מעין "קורס הכנה לכיתה א'".
ומה היו תכני הקורס? לא לימוד קרוא וכתוב או חשבון, אלא בניית עצמאות, תחושת מסוגלות וביטחון עצמי!
כי זה הבסיס! ועם הכלים האלו, היא תוכל לעשות כל מה שתרצה וכל מה שיידרש ממנה.
במשך השנים יצרתי לה "אפשרויות קטנות" – אפשרתי לה לעשות דברים לבד, בעצמה, בהתאם כמובן לגיל וליכולות שלה, כשאני נמצאת שם למען הבטיחות שלה, למען הביטחון שלה. היא ניסתה, ולא תמיד הצליחה, ככה זה בחיים. אבל אני שיבחתי אותה על הניסיון ועודדתי אותה לנסות שוב, עכשיו/ מחר/מחרתיים, ובסוף היא הצליחה! כמובן שהייתי שם כל הזמן כדי להגיד לה "כל הכבוד", למחוא כפיים ולחבק! כל זה גרם לה לנסות שוב את אותו דבר ובהמשך לפנות לדבר אחר ולנסות גם אותו בשיא הביטחון.
כי כמו שאני אומרת בסדנאות ובחוגים – "רק אם נאפשר לילד, הוא ינסה. ורק אם הוא ינסה, תהיה לו הזדמנות להצליח"
מה היו כל אותן "אפשרויות קטנות"?
כשהיא היתה תינוקת בת מספר שבועות והפכתי אותה מהגב לבטן, איפשרתי לה להתנסות בהוצאת היד לבד מתחת לבית החזה. יכולתי בקלות לעשות זאת בשבילה ו"להקל" עליה, אבל מה היא היתה לומדת מכך? ויותר מזה, האם היתה מתפתחת אצלה תחושת מסוגלות?
בהמשך, כשהיתה לקראת זחילה, מדי פעם הרחקתי ממנה בכמה סנטימטרים את אחד הצעצועים, כדי שתשלח אליו יד ותנסה להתקדם לעברו, במקום שאני אקרב אותו והיא תישאר במקומה.
כשהיא התחילה להיעמד, היא מן הסתם נפלה הרבה… ואיפשרתי לה ליפול. היא נפלה, וניסתה להיעמד שוב, ואז ניסתה לרדת לרצפה, לא הצליחה ונפלה שוב. וחטפה כמה בומים כמובן… אבל נפילות (פיזיות ונפשיות) הן חלק מהחיים כפי שכולנו יודעים, אז איפשרתי לה להתמודד עם זה. כמובן שבדקתי שהסביבה בטיחותית במידה. רק ככה היא למדה והצליחה לשלוט בגופה כשאני כל הזמן מעודדת ומחזקת מהצד.
כשהיא התחילה ללכת, היא הלכה… המון. למרות כשכאשר יוצאים החוצה, הדבר הכי נוח והכי מהיר היה להושיב אותה בעגלה וכך להתנייד, הרבה פעמים העגלה נשארה בבית. הלכנו לאט, בקצב שלה, כמובן שגם פה היא נפלה מדי פעם (שוב, זה חלק מהעניין וחלק מאד חשוב). אבל רק כך היתה לה ההזדמנות לשכלל את היכולות שלה.
אחרי שסיימנו לאכול גלידה בקניון, הייתי שולחת אותה לזרוק את המפית לפח, מרחק של 5 מטר. חשבתם פעם איזה הישג זה לילד בן שנה וקצת? מה זה עושה לביטחון העצמי שלו? לתחושת ההתמצאות במרחב?
כשהיא התחילה לדבר, ונתקעה במילים או משפטים, לא השלמתי אותה. איפשרתי לה ל"התבחבש" עוד כמה שניות בינה לבין עצמה ולהשלים את המשפט. כדי שתוכל להגיד בדיוק את מה שהיא רוצה להגיד ואת "שעל ליבה". גם אם אני צריכה לחכות קצת.
כשהיתה בת שנתיים וכבר דיברה שוטף, אפשרתי לה לבקש בעצמה מהמוכר בחנות את טעם הגלידה שהיא רוצה, בהמשך היא כבר ביקשה לתת לו את הכסף בעצמה ובסוף גם ביקשה שאני אחכה לה בחוץ כי היא רוצה לעשות את זה לבד "כמו גדולה".
על הדרך היו עוד הרבה "אפשרויות קטנות": אפשרות לנעול ולחלוץ נעליים, ללבוש ולהוריד את הבגדים, להביא את הבקבוק של אחיה הקטן, לצחצח שיניים, לדבר עם הגננת על נושא מסויים, להתרחץ לבד וכו'. תמיד זה לקח יותר זמן מאשר אם אני הייתי עושה את כל הדברים האלו עבורה, ולא תמיד היה לי את הזמן הזה.
אבל לרוב הקפדתי לייצר אותו. לקחת נשימה, ולחשוב על המתנה שאני נותנת לה עם כל "אפשרות קטנה" כזאת. כי אחרת איך היא תלמד? איך היא תשכלל כל פעולה ופעולה? איך תתפתח תחושת מסוגלות ואיתה ביטחון עצמי?
העבודה הזאת, או יותר נכון – חוסר העבודה הזאת מבחינתי, קצרה את פירותיה.
לא פעם שואלים אותי אנשים, בין אם הם מכירים אותה אישית ובין אם לא, איך יוצרים ומטפחים ביטחון עצמי אצל הילד. התשובה כפי שראיתם, היא ממש פשוטה – תאפשרו לו! "אפשרויות קטנות", לא יותר מדי… תעשו אתם קצת פחות ותאפשרו לו לעשות קצת יותר. ולא לשכוח לעודד מהצד.
שיהיה בהצלחה לכל אלו שנכנסים לכל מסגרת באשר היא תהייה!

עוד על הנושא – 

בבלוג שלי "הדרך שלנו":

ב"יומני האחיינית":