טרמפולינה,נדנדה ושאר ירקות

טרמפולינה, נדנדה ושאר "ירקות"

לא פעם יצא לי להיתקל בסיטואציה הבאה: אחת האימהות המשתתפות בסדנת "בא לשכונה בחור חדש" מגיעה ומודיעה בהתלהבות "התינוק שלי התיישב!" אני שואלת: "הושבת אותו?", "לא, מה פתאום, אסור להושיב, הוא התיישב לגמרי לבדו!" תינוק בן פחות מארבעה חודשים מתיישב לבד? אני חושבת לעצמי, הרי זה לא הגיוני – מערכות השלד והשריר ומערכת שיווי המשקל אינן מפותחות דיין כדי לאפשר התיישבות עצמאית. אז איך קרה ה"פלא"?

"באיזה מצב הוא היה לפני שהוא "התיישב"?" אני שואלת, והתשובה הצפויה לא מאחרת לבוא –  "בטרמפולינה" היא עונה.

טרמפולינות, נדנדות ושאר "ירקות" הפכו בשנים האחרונות לאביזרים שניתן לראות כמעט בכל בית בו נולד לאחרונה תינוק. אם לא קנית בעצמך, מתישהו סביר להניח שתקבל (או תבקש) אחד מהם כמתנה לתינוקך היקר. הם כל כך פופולריים עד שרובנו לא עוצרים לרגע על מנת לחשוב האם אביזרים אלו אכן הכרחיים ומהי תרומתם, אם בכלל, לתינוקנו.

אביזרים אלו נחשבים ל"משטחים מוטים". משטח מוטה הוא כל משטח שנמצא בזווית כלשהי וגורם לתינוק שנמצא בו להיות במצב בו הראש גבוה יותר מהרגליים (זאת בניגוד למשל לתנוחת ה"ערסול", בה הראש נמצא באותו גובה של הרגליים וכך מתאפשרת כפיפה בעמוד השדרה). על פי הגדרה זו ניתן להוסיף לרשימת ה"משטחים" גם את מצב הביניים בעגלה וגם אותנו ההורים – כאשר אנחנו יושבים "בחצי שכיבה" ומניחים את התינוק עלינו על הבטן שלנו עם הפנים כלפי חוץ  או על הרגליים שלנו כאשר הן כפופות והתינוק עם הפנים אלינו.

במצבים אלו מתרחשים מספר דברים:

  • מערכת השלד של התינוק הזך, אשר כפי שציינתי לעיל אינה מפותחת דיה כדי לאפשר ישיבה, חווה עומס רב ככלל והחוליות התחתונות של עמוד השדרה בפרט. 
  • כתוצאה מהזווית המוטה, החלק התחתון של שרירי הבטן נמצא במצב מכווץ ואז מתחילה להתרחש "תגובת שרשרת" בשריר ובהדרגה התינוק עובר לישיבה. חשוב להדגיש שהתגובה היא לא רצונית והתינוק לא מתכוון לכך בפעמים הראשונות. צורת ישיבה זו, כתוצאה מכח השריר, אינה נכונה ואינה מומלצת. ראשית בגלל הסיבה שכך תינוק לא אמור להתיישב. תינוקות מתיישבים מעמידת שש או על ידי גלגול משכיבה על הגב דרך הצד. בנוסף, העומס שהופעל מלכתחילה על עמוד השדרה במשטח המוטה, רק הולך ומתגבר במצב "הישיבה".
  • כאשר תינוק יחזור על הפעולה הזו מספר פעמים, בסופו של דבר שרירי הבטן שלו יתכווצו. שרירי בטן מכווצים בחודשים הראשונים הם אחד הגורמים המרכזיים לתופעות כמו גזים, עצירויות וכאבי בטן ובנוסף לכך – מקשים מאד על השכיבה על הבטן.

רוב התינוקות שמגיעים למצב כזה מאד "יתלהבו" ממנו – "אני במנח חדש, גבוה, פתאום אני רואה דברים חדשים" – ולכן ירצו לחזור על הפעולה הזאת עוד ועוד פעמים. גם אנחנו כהורים לרוב נתלהב מביצועיו החדשים של "הגאון הקטן" שלנו.

יחד עם זאת, אם נהיה מודעים לבעייתיות של מצב זה ולהשלכות שלו, נבין שעלינו להשתדל מאד להימנע ממנו.

בהמשך לכך, חשוב לדעת שלאביזרים אלו ישנם שני חסרונות נוספים בהיבט ההתפתחותי: 

  • לצורך בטיחותו של התינוק הוא בדרך כלל יהיה קשור ברצועות באזור בית החזה. לפיכך, נראה רק את הידיים והרגליים בתנועה אך החלק המרכזי של הגוף יהיה סטטי בגלל הקשירה. לתנועתיות של בית החזה בפרט והחלק המרכזי של הגוף בכלל יש חשיבות רבה להתפתחות המוטורית וחשוב לאפשר תנועתיות זו ככל שניתן.
  • במשטחים אלו התינוק למעשה "צופה" על כל הסביבה וחשוף לגירויים רבים ואף רבים מדי לגילו. זאת בניגוד לשכיבה על הבטן, על הצד, תנוחת הערסול או בנשיאה במנשא בתנוחת בטן אל בטן המאפשרות סינון גירויים ולפיכך פחות עוררות של רפלקס "מורו" (הבהלה).

לאור כל אלו, מומלץ להימנע לחלוטין או ככל שניתן משימוש באביזרים כדוגמת טרמפולינה, נדנדה או כל אביזר אחר העונה להגדרה של "משטח מוטה" במיוחד בחודשים הראשונים בהם התינוק עדיין לא מתיישב עצמאית. הניחו את התינוק על משטח ישר (מזרן/רצפה/מיטה) על הבטן, על הגב, ועל הצדדים, השקיעו אותו בתוך פוף על הגב או על הצדדים, החזיקו אותו על הידיים או במנשא בד. 

המשיכו להשתמש ככל שניתן במצב ה"אמבטיה" בעגלה שמחד לא מאפשר התרוממות מהבטן לישיבה ומאידך מאפשר השכבה של התינוק בכל המנחים. במידה ואתם מניחים את התינוק עליכם ב"חצי שכיבה", גלגלו את האגן שלו למעלה כך שיהיה ככל שניתן באותו גובה של הראש (כמו במצב של ערסול) וכך לא יתאפשר מעבר לישיבה.

יש לציין שעל פי ההגדרה שהוזכרה לעיל גם סל-קל נחשב ל"משטח מוטה". במקרה זה, כמובן שאין באפשרותנו להימנע משימוש בו, אך עלינו להיות מודעים להשלכות ולפיכך להשתמש בו רק ברכב ובסיום הנסיעה להוציא את התינוק ממנו.