טלוויזיה ותינוקות

טלוויזיה ותינוקות

אתם בטוח לא צריכים אותי כדי שאסביר לכם שתרומתה של הטלוויזיה ושאר חבריה המסכים (מחשב, טאבלט, סמארטפון) לחיינו בכלל ובפרט של ילדינו מוטלת בספק. מספיק שתעשו "גוגל" בנושא ויפתחו בפניכם אינספור מאמרים ומחקרים שמדברים על כך שלטלוויזיה ישנם לא מעט חסרונות לא רק לילדים שלנו אלא גם לנו.

אבל, בכל זאת, בעולמנו אנו חיים ולכן מומלץ לעשות סדר ולהיות מודעים למספר דברים, בטח ובטח כשמדובר בשנים הראשונות לחייהם של ילדינו היקרים.

ההמלצה של איגוד הרופאים הישראלי היא שלא לאפשר לילדים מתחת לגיל שנתיים לצפות בטלוויזיה. 

המלצה זו נובעת ממספר סיבות עיקריות:

  • התמונה כריצוד: בחודשים הראשונים מוחו של התינוק אינו יכול לפרש את מה שהוא רואה בטלוויזיה כתמונה חלקה כפי שאנו רואים אלא כריצוד. אותו ריצוד יוצר גירוי יתר במוחו של התינוק – יהיו תינוקות שממש יהופנטו ממנו (אנחנו נראה מהצד תינוק מרותק ושקט) ויהיו את אלו שיבכו ממנו מכיוון שמערכת עצבים שלהם לא תצליח להתמודד עם אותו גירוי יתר. כך או כך גירוי זה אינו מומלץ בחודשים הראשונים.
  • התפתחות מערכת הראייה: גם כאשר התינוק כבר יראה תמונה כלשהי על המסך, זאת תהיה תמונה די מוגבלת בגודלה, דו ממדית, ללא עומק. במצב כזה שרירי העיניים של אותו תינוק, לא יידרשו לתנועה מרובה (לצדדים, למעלה/למטה, יכולת מיקוד וכו') ולכן תיחסך ממנו ההזדמנות לפתח את יכולת הראייה, מה שלחילופין כן יכול לקרות בקלות באם התינוק יתבונן על משהו שמתרחש ב"עולם האמיתי".
  • קשר עין-יד: נעשו מחקרים בהם מיקמו תינוקות מול הטלוויזיה בה נראה חפץ מסוים. אותם תינוקות ניסו לשלוח את ידם אל אותו חפץ מתוך מחשבה שהם אכן יצליחו להגיע אליו. הם כמובן לא הצליחו. לאחר מכן הניחו מולם בדיוק את אותו חפץ רק שהפעם הוא בעולם האמיתי. מה התינוקות עשו? אפילו לא ניסו לשלוח אליו יד. מבחינתם זה כבר לא אפשרי, תפיסת המציאות שלהם התעוותה ואיתה גם היכולת המוטורית-חושית. קשר עין-יד הוא אחת היכולות הבסיסיות ביותר לתפקוד.
  • גירויים אינסופיים ללא הפסקות: כפי שאנו יודעים, בטלוויזיה אין הפסקות. גם בטלוויזיה "שלנו" וגם בטלוויזיה "של הקטנים". קולות, צבעים, דברים שזזים ועוד אטרקציות כאלו ואחרות, כדי שחס וחלילה לא ישעמם… למוחו של התינוק למעשה אין בכלל הזדמנות לעבד את מה שהוא קולט, שלא לדבר על להגיב בחזרה. מה גם ששוב אנו מגיעים למצב של גירוי יתר. תינוק שיהיה רגיל להצפה חושית כזאת, בהחלט עלול להתרגל לסף גירוי מאד גבוה עד כדי כך ש"העולם האמיתי" בו אמא ואבא מנסים להקריא לי סיפור, לשחק איתי משחק פשוט או סתם לדבר איתי – כבר לא מעניין אותי.
  • דיאלוג חד צדדי: התינוק שיצפה בטלוויזיה וינסה להגיב לנראה בה, לרוב לא יזכה לתגובה חוזרת או לתגובה התואמת את תגובתו שלו. התקשורת שנוצרת הינה חד צדדית ולא מתואמת, מה שעלול להוביל לבלבול מצד התינוק וניוון ההתפתחות התקשורתית.
  • סטטיות מול התפתחות מוטורית: דבר נוסף שכולנו יודעים וחווים על בסיס יומיומי כשאנו צופים בטלוויזיה – היא גורמת לנו להיות סטטיים. כאשר נציב את התינוק מול הטלוויזיה הוא עלול להישבות ב"קסמיה", להתהפנט וכתוצאה מכך גם לא לזוז (שלא לדבר על כך שחלק מההורים ממקמים את התינוק מול הטלוויזיה כאשר הוא נמצא בתוך טרמפולינה או נדנדה שלגמרי ממקמות אותו במקום אחד). כתוצאה מכך סביר להניח שאותו תינוק יתנסה פחות בפעילות מוטורית כמו התהפכות, זחילה, מעבר לעמידה והליכה, מאשר תינוק שלא נחשף לטלוויזיה ומתנסה בנפלאות "העולם האמיתי" – צעצועים, בני משפחה או סתם חפצים ורהיטים בבית.
  • למידה שיטחית של העולם: גם אם התינוק יראה בטלוויזיה חפצים, דמויות וחוויות מהעולם האמיתי כמו: תפוז, עץ, פרה, ילדים וכו', חוויית הלמידה שלו תהיה מוגבלת ולא משמעותית כפי שהיתה אילו היה צופה באותם דברים ב"עולם האמיתי". זה לא משנה כמה פעמים התינוק יראה תפוז בטלוויזיה והקריין יחזור ויגיד שזה תפוז ואפילו יראו ילד שאוכל תפוז, הדבר לא יהיה זהה לחוויה שתיווצר אם אותו תינוק ייתקל בתפוז אמיתי -יריח אותו, יטעם אותו, יגלגל אותו, ירגיש את משקלו ואת הקליפה המחוספסת. זיכרו שהלמידה האמיתית נוצרת כתוצאה מחוויות המתרחשות בעולם האמיתי.

כפי שציינתי, כל אלו קריטיים מאד בשנה הראשונה, אם לא בשנתיים הראשונות בהן התינוק חווה את עיקר ההתפתחות המוטורית, חושית ותקשורתית ולומד את העולם החדש. לפיכך, מומלץ מאד להימנע מחשיפת התינוק לטלוויזיה. מניסיוני, הדבר קל יותר ליישום כשמדובר בילד הראשון ואין עדיין ילדים גדולים בבית. אך גם כשיש אחים גדולים ניתן להימנע מכך לפחות בשנה הראשונה. לאחר מכן ניתן לחשוף את הילד בהדרגה, אך המלצתי היא באמת לשמור על מינון בהתאם לגילו ולפקח על התכנים הניצפים.

מה לגבי ילדים שעברו את גיל שנתיים? 

קחו את כל הסיבות שהזכרתי לעיל ונסו לשייכם גם לגילאים הגדולים יותר. הן עדיין רלוונטיות במידה כזאת או אחרת: ההצפה החושית נשארת בעינה, וילד שיתרגל לשעות רבות מול הטלוויזיה אכן יתרגל לסף גירוי מאד גבוה עד כדי כך שהוא יתקשה להתמודד עם גירויים שהינם "רגועים" יותר, כמו – קריאת ספר, ישיבה במפגש בוקר בגן, ישיבה בכיתה ועוד.

השעות שהילד יבלה מול הטלוויזיה יבואו על חשבון שעות בהן הוא יכול לשחק עם חברים, לרדת לגן השעשועים, לרכוב על אופניים, לשחק עם אמא ואבא – פעולות שהן מן הסתם הרבה יותר מוטוריות, חושיות ותקשורתיות ולכן גם מפתחות את הילד בכל אחד מהמישורים האלו. 

נכון, כל אלו דורשים "עבודה" שלנו ולא תמיד יש לנו כוח לכך ואין ספק שעבורנו ההורים העייפים, הטלוויזיה יכולה לשמש בייביסיטר מצוין ובגילאים מסוימים בהחלט ישנם תכנים ראויים שיכולים להוביל ללמידה כזאת או אחרת. אבל זיכרו – גם הבייביסיטר הכי טובה הולכת מדי פעם הביתה.

 ולכן מילות המפתח כשמדובר בילדים מעל גיל שנה/שנתיים ואף גדולים יותר הן- מינון ופיקוח.

בנוסף, כפי שפתחתי ואמרתי – בעולמנו אנו חיים וקשה למנוע מהילדים של היום את החשיפה לטלוויזיה ולשאר חבריה המסכים, אך יחד עם זאת ועד כמה שזה לא פשוט, עלינו לפקח על השימוש בהם. גם לטובת ילדינו ו – אני אגלה לכם סוד – גם לטובתכם.